פעם הערכות הגיעו עם לוח שנה: שלושים יום לשלב הראשון, שישים לשני. ימי המסחר כאן בלתי מוגבלים בכל תוכנית, מה שנשמע כמו נדיבות מנהלית קטנה ובעצם משנה את מה שנבדק.
מה מועד אחרון עושה למסחר
יעד רווח ועוד מועד אחרון הם שיעור תשואה נדרש. מפגרים אחריו ונאלצים לקחת פוזיציות גדולות יותר כדי להשלים פער, וזה בדיוק הרגע שבו ניהול סיכונים מפסיק להיות בחירה ומתחיל להיות בלתי אפשרי.
זה גם הופך את התמריץ בשווקים שקטים. בלי שעון, שבוע בלי הזדמנויות נקיות הוא שבוע שבצדק יושבים בחוץ. עם שעון, אותו שבוע הוא שבוע של קרקע אבודה, ותמצאו בו הזדמנויות — גרועות יותר, שנלקחו כי לוח השנה דרש פעולה.
יעד ועוד מועד אחרון הם שיעור תשואה נדרש. מפגרים אחריו ומינוף־יתר מפסיק להיות טעות ומתחיל להיות המהלך היחיד.
מה מחליף את השעון
המגבלה שנשארת היא הדרואודאון, וזו מטרת התכנון. בלי מועד אחרון, הדרך היחידה להיכשל היא להפסיד כסף מהר יותר ממה שמרוויחים — וזה הדבר היחיד שחברת מסחר באמת צריכה לדעת עליכם.
לרוב התוכניות יש מספר מינימלי של ימים רווחיים, שהוא רצפה ולא תקרה: הוא מונע מפוזיציה מוצלחת אחת להיחשב מעבר. הוא לא יוצר לחץ זמן, כי אין מקסימום בצד השני.
להשתמש בזה נכון
- לסחור בתדירות הרגילה שלכם. אם האסטרטגיה שלכם מייצרת ארבע הזדמנויות בשבוע, לקחת ארבע. להיעדר מועד אחרון יש ערך רק אם מפסיקים לספור ימים.
- לשבת בחוץ בתנאים שלא סוחרים בהם. שוק דשדוש כשסוחרים בפריצות הוא לא בעיה שצריך לפתור; זה שבוע חופש, בעלות אפס.
- לעצור אחרי סשן רע. אין פער להשלים, כך שהסיבה היחידה להמשיך לסחור ביום שהלך רע היא רגשית, ולסיבה הזו יש רקורד גרוע.
- לא לתת ל'בלתי מוגבל' להפוך ל'חסר כיוון'. בלי מועד אחרון הסיכון עובר ממסחר־יתר לסחיפה — חשבון שנשאר בחיים חודשים בלי להתקדם. כדאי לקבוע נקודת בדיקה משלכם, ולהתייחס לחשבון שטוח באותה נקודה כאל מידע.
הקאץ' הכן
בלי מגבלת זמן זה לא אותו דבר כמו בלי עלות. דמי ההערכה הוצאו בין אם החשבון עובר בשלושה שבועות ובין אם בתשעה חודשים, וחשבון שלא סוחרים בו באופן פעיל הוא הון שהחברה שמרה באופן תיאורטי לשום דבר.
החופש אמיתי, ואת המשמעת שהוא דורש צריך לספק בעצמכם. השעון נעלם; הסיבה להיות מכוונים בעסקאות לא.